הלוואי שהייתי נסיכה.
כזאת של ציפורים מחייכות וטוב לב וחיוך תמידי.
הלוואי.אבל אני לא.
אני לוחמת.
של קרבות של החיים. מול כוחות שהיו גדולים. ממני . מיכולותי.
לוחמת גם של מה שהיה בתוכי. שעשו לי. שעשיתי לעצמי.
אז פצעתי.והרגתי. ושיקרתי.ולקחתי.והכאבתי. וזעקתי.
נלחמתי.שרדתי.
וכל קרב וכל מלחמה אחרי שחרכתי. זעקתי. מבפנים. התייסרתי.
כל קרב לקח לי חלק מהנשמה.
וכשהנחתי לפרקים את חרבי. בכיתי. למדתי. התנקתי.
התרככתי.הבנתי.השתנתי. אני עוד משתנה.
וגם כשאני עדיין פוצעת בחרבי מבפנים אני בוכה.
לומדת להיות אמיצה.
להסתכל במראה ולראות אותי באמת.
עם דם נפש בנשמה.
עם נקודות אור כי אני משתנה.
עם צעדים לאחור עם התקדמות שונה.
עם הבנה שלאט אני מרפאה.
את הבושה. את האשמה.
לאט אני מרפאה אותי ומקבלת את מה שהיה.
מקבלת את מה שעדיין יש. מנסה ומשתנה.
הלוואי שהייתי נסיכה.
אבל אני לוחמת.
כזאת שמייחלת להניח בצד את חרבה.
רונית
🔹
#כוונתהמצפן | © רונית אזולאי
מדריכה ומכוונת לנפש האדם
Pic: Liliana Sanches
