כל הדברים שבפנים אני מדחיקה.
מגיעים לבקר אותי לפני השינה.
כל אלו הדברים שהדחקתי מלכאוב.
עמוק בתוך חלומותיי נוגעים בי קרוב.

והם מנגנים על מיתרי הבדידות. הפחד. הכאב.
הם מציפים את האמת הפנימית. של לב שדואב.

ובין הירדמות לחלומות שזוכרת. נמצאת ההוויה של מישהי אחרת .
שמדחיקה עמוק שם בפנים. נשמה שהיא עדינה מידי לאלה החיים.
ואני שמתבוננת על מה שהיא עברה. צופה כמו בסרט ולא מרגישה.
בימים חיה אחרת וממתנת רגשות.
הנשמה שלי כואבת בלילות.

וכך ברגעי הזמן לפני השינה .
מתקלפות ויורדות ממני מסיכות הנשמה.
הריק עוטף. מציף לי את האשמה.
שתזכיר לי כל מה שאני מדחיקה.
את העדינות הפצועה. שהטמעתי עמוק בפנים.
שזועקת לעזרה להחלים מהפצעים.

ואנשים לא רואים שאני מסתובבת עם קביים.
לא רואים שהכל אצלי זה בנתיים.
עד שאוכל לנשום חופשיה בתוך החיים. עד שאוכל בלילות. לישון. רגועה מבפנים.

אז אני בתהליך. מחלימה את ההדחקות. לאט בסבלנות מיישרת כנפיים שבורות.
וכל יום שעובר. הדחקה משתחררת . נפשי לאט. לאט. את העדינות מחברת.

כל יום. כל לילה. עוד קצת.

רונית
🔹
#כוונתהמצפן | © רונית אזולאי
מדריכה ומכוונת לנפש האדם

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: