🦋

לפני עשור כשהבן של בת דודה שלי היה קטן, הוא לימד אותנו את אחד הדברים החשובים של היקום. בלי אפילו להבין.
בגיל 3, הוא עשה איזה מעשה של ״דווקא״ וקיבל ״עונש״: לשבת בשקט ולחשוב על מה שעשה, אחרי כמה זמן היא שאלה אותו: ״מה שלומך״? והוא אמר: ״אני עצוב על מה שעשיתי”, היא חייכה אליו ואמרה לו שהוא הבין ויכול להמשיך לשחק. אחרי מספר דקות היא רואה אותו יושב על הספה בפנים עצובות, אז היא שאלה אותו: ״מה קרה עכשיו, למה אתה עדיין יושב ככה״? והוא אמר לה: ״עכשיו אני עצוב שאני עצוב״.

התבונה הזו של התבוננות הפעימה אותי עוד אז. וזה נשאר.
״אני עצוב שאני עצוב״.

🦋
בעולם הרוחני. מלמדים אותנו שהכל לטובה. בעולם התודעה מלמדים אותנו לא להזדהות עם המעשים שלנו אלא להתוודע אליהם. להבין שהכל טוב ולטובה. לא להיות בעצבות. לעלות מעל זה. ולזכור. אנחנו לא הרגשות שלנו. לא המחשבות שלנו. לא המעשים שלנו. לא הדעות שלנו.

בימים האחרונים העמיקה התובנה של רובד על רובד בתוכי.
כי כששוקעת או עושה משהו שמצטערת עליו ולא רוצה להזדהות איתו. ולא מצליחה. כשעצבות כואבת מגיעה. כשנמצאת עמוק בתוך הדבר. ומנסה לעלות. ולא מצליחה. ומנסה ולהזכיר לעצמי שאנחנו לא הרגשות. המחשבות. או המעשים שלנו. ולא מצליחה. או קצת מצליחה . נוסף לו הרובד השני. אני נהיית עצובה שהתעצבתי. כועסת שכעסתי. כואבת שכאבתי. מתייסרת שהתייסרתי.

וזה יכול היה להיות בתוכי לופ אינסופי. כי המבניות של העולם היא דבר בתוך דבר. התבוננות על התבוננות.
🦋
אבל הבנתי הבוקר. כי נזכרתי. שהבנתי עוד אז.
שזו בכלל ספירלה. דבר בתוך דבר. ספירלי. וכן זה אינסופי. רק ככל שעולים בספירלה. או יורדים בחזרה. או מסתובבים בתוכה. נוצרת העמקה. העמקה של הדבר עצמו. ומיקרו זה מקרו.

כל תובנה שאי פעם כתבתי. חזרה שוב ושוב.
וכל פעם הבנתי עוד רובד. או כששכחתי רובד. הבנתי.
והבנתי שהבנתי.
🦋
אז היו כמה עכשיו כמה ימים של כאב וכעס ועצבות.
כעסתי שכעסתי. כאבתי שכאבתי. התעצבתי שכעסתי.
והיום שוב הבנתי. ושמחתי שהבנתי.
🦋
רונית
#כוונתהמצפן

%d בלוגרים אהבו את זה: