באי הבודד שלי מצאתי אותי.
זוכרת שראיתי את הסרט עם טום הנקס (Cast Away) ואמרתי לעצמי. אי בודד זה בעצם מטאפורה למקום הכי רחוק בנפש.
ברגע שמתגברים על הפחדים. המכשולים. הסערות. הבדידות. הלבדות. ההישרדות.
מתחילים לחיות שגרה של לבד. ואז לאט מתחילים להאמין. מקבלים אומץ. בונים רפסודה. ומתוך אמונה בלבד מפליגים לעבר האופק.
זה היה ב-2011
ב2013 הבנתי שדיכאון קליני זה ללכת לאיבוד בתוך האי.
זה לוותר על האמונה שאפשר להפליג ממנו. זה להיטמע בתוך הייאוש. עמוק ועמוק יותר. ולחכות להיעלם. לחכות למות.
באי הבודד שלי מצאתי כוחות וייאוש.
הפלגתי ממנו ונזרקתי אליו בחזרה כמה וכמה פעמים בחיי.
עד שהוא הפך לבית.
למקום של כתיבה. של שקט שהוא אושר. של זמן לבד שאני אוהבת. של חיבור למשהו גבוה ממני. הוא הפך למקום שמצאתי בו אותי.
אז יש לי סירה ויש לי בית על אי.
והחיים האמיתיים התחילו כשהגעתי אליו.
לשחרר.
לבחור. כל פעם מחדש.
רונית
#כוונתהמצפן | © רונית אזולאי
מדריכה ומכוונת לנפש האדם
