הַתֵּרוּצִים.
לִפְעָמִים הֵם מֻלְבָּשִׁים אֵחָרֵת.
רַק שֶׁלֹּא מְשַׁנֶּה הַלְּבוּשׁ
תֵּרוּצִים נִשְׁאָרִים תֵּרוּצִים
אֱמֶת שכאילו לֹא נֶאֱמֶרֶת.
וְלָאֲנָשִׁים הָרְגִישִׁים.
הַתֵּרוּצִים הֵם חִצִּים שֶׁל כְּאֵב.
כִּי הָאֱמֶת מֻגֶּשֶׁת מִתּוֹכָם.
רַק לֹא מִתּוֹךְ אֱמֶת שֶׁל לֵב.
וַעֲדִיפָה לָהּ אֱמֶת כּוֹאֶבֶת.
הַכְּאֵב עוֹבֵר.
וְנִשְׁאַר טַעַם טוֹב
שֶׁל כֵּנוּת.
וְהַתֵּרוּצִים?
זוֹרְעִים שְׁבִילִים
שֶׁל זִיּוּפִים. וְטַעַם
שֶׁל עַצְבוּת.
הַתֵּרוּצִים הֵם
הַדֶּרֶךְ שֶׁל הָאֱמֶת
לְהִתְבַּטֵּא בְּכָל זֹאת.
וְאִם בְּתֵרוּצִים דַּרְכְּךָ
הַזִּיּוּף קַיָּם בְּתוֹכְךָ.
וְעָדִיף לָנוּ
שֶׁנִּצְעַד בְּדֶרֶךְ הָאֱמֶת.
רוֹנִית
© רונית אזולאי | #כוונתהמצפן