לפעמים מקשיחה את מילותי ומעשי.
וזה לרוב כי מבפנים אני נשברת.
זה קורה כשאני יודעת שאם לא אהיה כך.
אני מתפוררת.
לפעמים לא יכולה להכיל. קשה להתמודד.
לפעמים אני רק כלי של שיעור לאחר.
ויהיו שיגידו עלי דברים כאלה ואחרים.
ויהיו הרבה שדבריהם יהיו צודקים.
עשיתי דברים ועדיין עושה .
כל יום לומדת. כל יום משתנה.
לקח לי זמן ללמוד ועדיין לומדת.
שיוצא שכמעט כל אחד פגש מישהי אחרת.
ואפילו אני לא ידעתי מי אני.
וכמה ההתנהגות שלי היא מתוך טראומות בתוכי.
כי אם אאמין אחרת. יהיה לי קשה להתבונן במראה.
ואין מה לעשות עם העבר . יש רק מה שאני עכשיו משנה.
אבל הכאב הגדול קורה בדברים שהם מעשי בהווה.
שגורמים לי לחשוב שכלום לא משתנה.
שאולי אני באמת כזאת ולא אחרת?
ואולי אני יותר מידי חושבת?
ואולי מסתובבת במעגלים?
ואולי הפחדים מתוכי עכשיו מדברים ?
ואולי אלו הלבטים והמחשבות של הרעש החיצוני
זה שדרכו מתבוננת מבחוץ על עצמי?
שופטת אותי לפי מה שחושבים אחרים
ולא לפי מה שקורה אצלי בפנים?
וכל יום עוד ועוד רבדים. התהליך לעולם לא נגמר.
כל יום דברים משתנים. ומה שעבר. עבר.
יודעת המון מניסיון החיים . לא יודעת כלום.
והחיים ממשיכים.
לפעמים אני מקשיחה מילותי ומעשיי.
לפעמים אני מבינה למה. לפעמים לעולם אבין.
והקשיחו גם אלי מילים ומעשים.
וכמה שזה כאב . זו הייתה מתנה לחיים.
כי יש משהו כזה מבפנים. היכן שהאמת מונחת.
שגם אם השכל והחוץ אומרים משהו אחר.
זה נכון באותו הרגע.
לדרך שלנו להתבגר.
להתעורר.
רונית
#כוונת המצפן
