בְּמַעַרְכוֹת יְחָסִים עִם אֲנָשִׁים.
צָרִיךְ שְׁנַיִם שֶׁאוֹחֲזִים.
וְאִם אַתֶּם אֵלֶּה שֶׁלָּרֹב אוֹחֲזִים.
זוּזוּ הַצִּדָּה.
אַל תְּאַחֲזוּ לְבַד.
זֶה מְכַרְסֵם מִבִּפְנִים.
כי כשלא אוחזים איתנו
אנחנו רוצים לצעוק מבפנים
״תחזיקו איתנו. אתם מתרחקים״.
ומעל לפני השטח
את המילים שרוצים לומר
אנחנו שותקים.
ושם בפנים.
כאב. דחייה וביטול. גועשים.
וכולנו יודעים.
מספיק רגע אחד.
והם מתפרצים.
אנחנו אוהבים
את אותם אנשים.
אבל ההתנהגות שלהם
את אהבתנו מכסה.
וכשהם הופכים
להיות התנהגותם.
האהבה. כרגע.
פחות משנה.
לנו בריא לזוז למרחקים.
להיות פחות
מי שאנחנו
למול אותם אנשים.
לפנות מקום לאמת.
שקיימת בנו מבפנים.
ואז שתיקתנו הופכת למתנה.
מתנת השחרור של הנשמה.
מה שכן. חשוב לדעת תודה.
על תקופות שאחזנו ביחד.
לתת את המקום עכשיו
למי שאוחז איתנו.
ולהשאיר מקום בנשמה.
למי שהזזנו. שזז מאיתנו.
מקום של אהבה.
להודות על המסע .
כי הרי הכל שיעורים ותיקונים.
והזמן יגיד. והזמן ילמד אותנו.
שלפעמים.
זה בינתיים
עד שנלמד.
ולפעמים
זה לתמיד.
אנשים מתרחקים.
לעד.
הַפְּחָדִים מְנַהֲלִים אוֹתָנוּ
שֶׁלֹּא נִפָּגַע.
הַבַּגְרוּת מְחַבֶּקֶת אוֹתָנוּ
לְקַבֵּל אֲחֵרִים בְּאַהֲבָה.
ואל תאחזו לבד.
אנשים.
מגיע לכולנו להיות מחובקים.
רונית
.
.
שְׁאֵלָה שֶׁעוֹלָה לִפְעָמִים. הַנְּהָרוֹת שֶׁל הַמִּלִּים שֶׁאֵינָן נֶאֱמָרוֹת.
לְאָן הֵם זוֹרְמִים?
