משחררת. והפחד דופק לי בחלון.
אולי תנסי עוד פעם. ויהיה אחרת.
והתקווה מרימה את ראשה.

ואז חוזרת פנימה. ומזכירה לי הרגשתי.
שהייתה נקודה אחת יותר מידי.
שכל פעם שכיביתי בתוכי את האמת.
לא הבנתי. שעלי לומר די.

ומתוך ואמונה שאפשר תמיד לתקן.
הזזתי את הגבולות שבי. עד שדהו.
ומתוך הפחד שגם כאן אאבד.
ויתרתי על ערכים שבי. עד שאבדו.

וכל העניין זה. שהדינמיקה תמיד תחזור.
ואין ביכולתנו אותה לשנות.
יש לפקוח את העיניים. להביט לאחור.
ולהחליט אם רוצה כאן להיות.

לשחרר בלי לאבד. זה לקבל אנשים.
זה להבין את עצמי בלי חשש.
זה לדעת עמוק מבפנים את ערכי.
זה ליצור בי עולם חדש.

משחררת. והאומץ דופק לי בלב.
תביני. ותהיי את משוחררת .
והתקווה הרימה את ראשה.
וסוף סוף הבנתי. אני כבר אחרת.

אז מחזירה בתוכי את הגבולות.
ומסתכלת במראה. ורואה.
אותי.

רונית
🔹
 

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: