כשאני מחפשת הכרה מבחוץ. שכחתי אותה מבפנים.
כשאני כועסת על מישהו אחר. אז איבדתי את הקווים.
כשאני מרגישה מנוצלת. לא שמתי מספיק גבולות.
כשאני עושה כי פוחדת. זה לא באמת לחיות .

כשאני מתקפלת מול תקיפה. אני מבטלת אותי.
כשאני חוזרת על אותה טעות. לא הבנתי את דרכי.
כשאני לא מובנת. הסברתי דברים לא ברור.
כשאני לוקחת בכח. בעצם מרגישה שאסור.

כשאני עוצמת עיניים. זה כמו לוותר.
כשאני שומרת בבטן. זה בעצם לשקר לאחר.
כשאני מבטלת את עצמי. זה כמו להיות שקופה.
וכשלא אוהבת את עצמי. זה בעצם להיות רדופה.

כשאני רוצה חיבוק. זה אומר שאני פוחדת.
כשאני עושה דווקא. אז עוד לא למדתי אחרת.
כשאני שותקת עצובה. רציתי בעצם להגיב.
כשאני סוגרת את אוזניי. זה לשמוע בלי להקשיב.

כשאני מגיבה כמו ילדה. זה האישה בעצם זועקת.
וכשאני רוצה לבכות. אני יושבת וכותבת.

רונית 

©רונית אזולאי
#כוונתהמצפן

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: